דרך מעלה אדומים
במצודת
מעלה אדומים
דרך מַעֲלֵה אֲדֻמִּים היא מעלה באזור הנתיב של כביש 1 מירושלים לבקעת הירדן, מזרחית לעיר מעלה אדומים. המעלה נמצא בדרך שהובילה מירושלים ליריחו מהעת העתיקה. הדרך מתחילה ברום של 300 מטר מעל פני הים. בהיותה דרך אסטרטגית שימשה גם למעבר צבאות ועל כן באותה נקודת גובה הוקמו מאחזים וביצורים צבאיים. שרידיהם נמצאים היום במקום.
בנקודת התצפית ממנה מתחילה הדרך נמצאים כיום שרידיהם של מצודות קדומות שהוקמו במקום. ביצורים צבאיים היו במקום בתקופה הרומית, בתקופה הביזנטית, בתקופה הצלבנית, בתקופה הממלוכית ובתקופה המודרנית.
מקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראש המעלה מבחינים בסלעים צבעוניים, חלקם בצבע אדום. סלעים אלה הם מתצורת חתרורים – סלעים שעברו התמרה בחום. תצורה זו נקראת על פי השם הערבי "אל חתרורה" המופיע כאן ובבקעת חתרורים שגם שם נתגלתה תצורה זו.
הגוון האדום נתן שמו לדרך עצמה ולאתרים הנוספים בסביבה כפי שיפורט בהמשך. כמו כן ישנם סלעים עם המינרל הירוק וולקונסקואיט. אזור הדרך הוצע להיות שמורה גאולוגית.
שמו הערבי של המקום הוא טַלְעַת אֶ-דַּם שפרושו "מעלה הדם" כרמז לצבע האדום. יש הקושרים אותו לדם שנשפך על ידי שודדים שהתנכלו לעוברי האורח[1]. שמות אחרים של המקום: "קסטרום דומי", "טורס רובאה", "בורות המים האדומים", ו"מלדואיס".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקום מאוזכר כבר בתעודות מצריות בשם "אֲדָמָם"[2]. אזכורה הראשון מופיע בתיאור גבולות נחלת שבט יהודה בספר יהושע. הדרך הייתה הגבול הצפוני של השבט לבין שבט בנימין, ככתוב:
"ועלה הגבול …וצפונה פונה אל הגילגל אשר נוכח למעלה אדומים אשר מנגב לנחל..."
— יהושע, ט"ו, ז '
בהמשך שימשה הדרך כנתיב המעבר העיקרי בין ירושלים למעברות הירדן בואך עבר הירדן המזרחי.
אזכור נוסף מופיע במסכת ראש השנה:
"פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים. שכרו שני בני אדם בד' מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו, אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה. אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין ב' סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי..."
לא ברור אם הדרך הקיימת היום והמעלה של הדרך הוא הכביש הקיים היא נשואת המאמר במסכת ראש השנה. בסבירות גבוהה האזכור במסכת ראש השנה מוסב על עלייה ממזרח למערב שצפייה לאורכו לכיוון מערב מאפשרת צפייה של הירח החדש.
בדרך זו עבר בשנת 1187 כוח מצבאו של צלאח א-דין שסייע בכיבוש ירושלים ממזרח לכוח העיקרי שהגיע ממערב.
אתרים בדרך ובסביבתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך הדרך ובקרבתה המידית נמצאים מספר אתרים היסטוריים:
מצודת מעלה אדומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השרידים בהם ניתן להבחין היום הם חפיר ושאריות בסיסים של בניינים של המצודה הצלבנית שאסטל רוז' ( Chastel Rouge) או קסטלום רוז', השם הצרפתי משמר אף הוא את הצבע האדום. המצודה ננטשה על ידי הצלבנים בעת כיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין, שבנה במקום מצודה משלו. על שרידי המצודה האיובית הקימו הממלוכים מצודה חדשה שחלקים ממנה קימים היום.
בשנת 1834 בנו הטורקים במקום תחנת משטרה, שהופצצה ונהרסה על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. הבריטים שיקמו את המקום כנקודת ביקורת ובהכנות לפלישה הגרמנית במלחמת העולם השנייה ב-1942 ביצרו את האזור בסיוע חיילים ארץ-ישראלים וסולל בונה. האחרונים שהקימו במקום מתחם צבאי היו הירדנים והוא שרד עד מלחמת ששת הימים.
אכסניית השומרוני הטוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אכסניית השומרוני הטוב
שמה הערבי של האכסניה: "חַ'אן אַל-חַתְרוּרָה". המקום נמצא מדרום למצודת מעלה אדומים. בבשורה על-פי לוקס (פרק י' 30–35) בברית החדשה מתואר משל המסופר על ידי ישו בדבר עובר אורח המותקף בידי שודדים בדרך שבין ירושלים ליריחו, ורק השומרוני הטוב הגיש סיוע לנתקף. ישוע השתמש במשל כדי להוכיח לתלמידיו את המשמעות של סיוע לזולת.
לזכר אותו אירוע נבנתה במקום, בתקופה הביזנטית, כנסייה ואולי אף מנזר. שרידי הכנסייה, שנבנתה בסוף המאה השישית, כוללים בסיסים של חלקים מהקירות והעמודים ורצפת הפסיפס של הכנסייה שמצויר בו גם מגן דוד. מגן דוד נמצא גם ברצפת הפסיפס של כנסיית אבטימיוס במנזר חאן אל אחמר- החאן האדום, במישור אדומים. המקום שימש כחאן גם את הצלבנים והממלוכים אחריהם ועד לתקופה העות'מאנית. הממלוכים אף השתמשו במקום כתחנת מנוחה להחלפת סוסים כחלק מרשת הדואר וניתן למצוא במקום חלק מאבני הקשירה של הסוסים.
בשנת 2005 שחזרה רשות העתיקות את הפסיפס ואף בנתה גג עץ במתווה של הכנסייה לקליטת מבקרים.
ואדי טלעת א-דם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוואדי יורד ממקום המצודה לכוון צפון-מזרח לדרך. לאורכו עוברת הדרך הרומית העתיקה מירושלים ליריחו, כנראה על התוואי המקורי של דרך מעלה אדומים. הטורקים סללו קטע לאורכו והבריטים הקימו במקום תחנת משטרה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דוד ילין, כתבים נבחרים, מצוטט במדריך ישראל, שם
- ^ מדריך ישראל, כרך מדבר יהודה ובקעת הירדן, עורך:ספי בן-יוסף, הוצאת כתר ומשרד הביטחון, 1979